פסק-דין בתיק עת"מ 52491-11-10

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירתה השלישית של העותרת 1 (להלן: "העותרת"), אשר מבקשת להעניק לה מעמד של תושבת קבע בישראל.

העותרת נישאה לבעלה המנוח ברוסיה בשנת 2000 ועלתה ארצה בשנת 2001, לאחר שסיימה את לימודיה האוניברסיטאיים. העותרת קיבלה אשרת שהייה מסוג א/5 במסגרת ההליך המדורג. בשנת 2007 גילתה כי בקשתה לקבלת אזרחות ישראלית נדחתה בטענה כי בעלה (המנוח) שוהה במרבית הזמן בחו"ל והעותרת קיבלה אשרת א/5 למשך שנה נוספת. ביום 22.12.07, שעה ששהה ברוסיה, שם המנוח קץ לחייו. לאחר מכן זומנה העותרת למשרדי המשיב ליום 24.1.08, שם נשללה ממנה אשרת השהייה והודע לה כי עליה לעזוב את הארץ.

במסגרת העתירה המנהלית הראשונה שהגישה העותרת (עת"מ 352/08) הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המשיב יקיים בירור נוסף ויזמן את העותרת לשימוע ועד להשלמת כל ההליכים תוענק לעותרת אשרה ב/1.

העותרים טוענים כי לאחר מותו של בעלה המנוח של העותרת החלו להתפתח בין העותרת לעותר 2 (להלן: "העותר") יחסים רומנטיים ובסוף חודש מאי 2008 עברה העותרת להתגורר עם העותר בדירתו. ביום 3.10.08 נולדה העותרת 3 ולאחר שהמשיב סירב להכיר בעותר כאביה, נאלצו העותרים להגיש תביעת אבהות ולערוך בדיקת רקמות, אשר קבעה באופן חד משמעי כי העותרים 1 ו-2 הם הוריה של העותרת 3 וניתן פסק דין. לאחר מכן פנו העותרים אל המשיב וביקשו להעניק אזרחות לעותרת 3 ותוך זמן קצר הונפק לעותרת 3 דרכון.

העותרים 1 ו-2 טוענים כי הם הינם ידועים בציבור מזה למעלה משנתיים ולהם ילדה משותפת, העותרת 3. נטען כי יש לאכוף את הנוהל בדבר חיים משותפים בנוגע לעותרת וליתן לה מעמד של קבע בארץ. העותרת הינה אם לאזרחית ישראל וגירושה מן הארץ משמעותו פרידה מילדתה או גירושה של אזרחית ישראל והשארתה ללא אב. העותרת טוענת כי החלה בהליך המדורג לקבלת אזרחות כבר בשנת 2001, הליך אשר אמור היה להסתיים עד 2006 וכבר משנת 2006 זכאית היא למעמד של תושבת קבע ומותו של המנוח אינו מונע את המשך ההליך המדורג בו החלה העותרת. העותרים טוענים כי זכותם לקיים את התא המשפחתי יחדיו במדינת ישראל בה נעוצים שורשיהם ובה נולדה העותרת 3.

יש לציין כי בד בבד עם תחילתו של הקשר עם העותר הגישה העותרת עתירה נוספת בעניין מעמדה (עת"מ 512/08), במסגרתה טען המשיב כי טרם סיים את בירוריו, ולכן העתירה נמחקה מפאת העובדה כי הוגשה מוקדם מדי.

העותרים טוענים כי ביום 12.10.08 פנו למשיב בבקשה להסדרת מעמדה של העותרת מכוח יחסי הזוגיות ביניהם, אך מינואר 09' הוענקה לעותרת אשרת שהייה מסוג ב/2 בלבד. לטענת העותרים, הם פנו שוב ושוב להסדרת מעמדה של העותרת, אך המשיב לא טרח לפעול בהתאם לנדרש ממנו ולהסדיר את מעמדה של העותרת. ביום 12.7.09 התקבלה תשובת המשיב לפיה " הבקשה להסדר מעמד בארץ לגב' פישבוך יוליה מכוח נוהל חיים משותפים עם מר פריצקר יצחק, נדונה במטה רשות האוכלוסין בירושלים והוחלט כי היות ואין מדובר בקשר יחידני של מר פריצקר ואין בכוונתו להתגרש מאשתו הבקשה נדחית".

העותרים הגישו ערר על החלטה זו, במסגרתו נטען כי העותרים מנהלים חיים משותפים, יש להם בת משותפת והם מתגוררים ביחד בחיפה וכי העותר נמצא בהליכי גירושין מאשתו, אך הם טרם הגיעו להסכמה לגבי חלוקת הרכוש המשותף שלהם. בתגובה לערר זה נתקבל מכתבו של המשיב מיום 23.9.09 לפיו בקשת העותרים נדונה בדרגים המקצועיים הגבוהים ביותר אצל המשיב והוחלט כי בהתחשב בעברה של הגב' יוליה ובכך שמר פריצקר אינו מתכוון להתגרש מאשתו עקב בעיות רכוש, הבקשה נדחית. עוד נכתב כי מאחר ובפניה לא צורף מידע חדש שלא היה ידוע בעת מתן ההחלטה, לא נמצא מקום להעברת התיק לדיון נוסף.

לאחר פניה נוספת של ב"כ העותרים אל המשיב התקבל אצל העותרים מכתב שנושא כותרת "הסדר מעמד" ובו מתבקשת העותרת לצורך המשך טיפול בבקשתה להביא עמה דרכון חדש או מוארך בתוקף ל- 5 שנים. פנייתו של ב"כ העותרים להעברת עניינם של העותרים לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים לא נענתה והעותרת נותרה ללא אשרה המאפשרת לה לעבוד. 

יצויין עוד כי לאחר הגשת עתירה זו זימן המשיב את העותרים ללשכתו לראיון, בצירוף מסמכים רלוונטיים חדשים על קיום הקשר הזוגי והחיים המשותפים. ביום 7.2.11 נערך לעותרים שימוע אצל המשיב, אך טרם ניתנה החלטה.

בתגובות ובבקשות שהוגשו מטעם ב"כ המשיב נטען כי משנערך לעותרים שימוע לאחר הגשת העתירה וממילא תתקבל בעניינם החלטה חדשה, הרי שממילא אין העתירה רלוונטית עוד, שכן ההחלטה הקודמת אשר דחתה את בקשת העותרים, אף היא אינה רלוונטית עוד. כן נטען כי בנסיבות בהן כבר נערך לעותרים שימוע נוסף וכעת כל שנותר הוא להמתין למתן החלטה חדשה בעניינם, הרי שאין כל סיבה להיענות למבוקש על ידם, ליטול את סמכותו של שר הפנים ולהעניק לעותרת מעמד בישראל. העותרים התנגדו למחיקת העתירה ועל כן הדיון  שנקבע נדחה וב"כ המשיב התבקשה להודיע לביהמ"ש את לוחות הזמנים לקבלת החלטה לאחר השימוע שנערך למשיבים.

כך נדחה הדיון מעת לעת וב"כ העותרים הגיש בקשות מספר לקבלת העתירה בשל אי מתן החלטה על ידי המשיב בעניינם של העותרים. ביולי 2011 התקבלה הודעה מטעם ב"כ המשיב לפיה טרם התקבלה החלטה אצל ראש רשות מנהל האוכלוסין בעניינם של העותרים ולנוכח האמור ונוכח פרק הזמן הנוסף הדרוש למשיב על מנת להשלים את בחינת עניינם של העותרים נאות המשיב לאפשר לעותרת לקבל אשרה זמנית מסוג ב/1 מחוץ להליך המדורג. ב- 9.10.11 הודיעה ב"כ המשיב כי חרף מאמצים, לא הסתייע בידה לקבל את עמדת המשיב למבוקש בעתירה וכי לאור האמור מתבקש ביהמ"ש ליתן החלטה על סמך החומר המצוי בתיק.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה באופן חלקי, כפי שיפורט בהמשך.

יש לקבל את טענת העותרים כי על רשות מוסמכת לפעול בסבירות, כאשר סבירות פירושה עמידה בלוח זמנים סביר. סחבת וחוסר יעילות פוגעים בזכויות האזרח באופן בלתי סביר. ראו לעניין זה:

בג"ץ 79/56 יהודה קושלביץ נ' ראש המועצה, פ"ד י' 1789 (1956).

החלטה מנהלית צריכה להינתן תוך פרק זמן סביר, כחלק מהחובה הכללית לנהוג בסבירות ובהגינות בביצוע התפקיד המינהלי. אמנם המושג "זמן סביר" אינו נתון קבוע, אלא הוא גורם משתנה, שתוכנו נקבע בהתאם לתנאים ולנסיבות המיוחדים לעניין העומד לדיון (ראו: בג"ץ 7323/08 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם (28.8.08)). עם זאת, במקרה דנן נראה כי היה על המשיב לבחון את טענות העותרים וליתן החלטה במועד מוקדם יותר, זאת לאור העובדה שהעותרת מצויה כבר זמן רב במצב שאינו מאפשר לה להמשיך בחייה ואף לעבוד ומאחר שבמקרה דנן נראה כי ניתן היה לבדוק את טענות העותרים בצורה יעילה יותר.

במקרה זה העותרים פנו למשיב פעמים רבות ונותרו ללא מענה. במהלך תקופה ארוכה העותרת נותרה ללא מעמד שמאפשר לה לעבוד בישראל ורק מספר חודשים לאחר הגשת עתירה זו ומספר החלטות של בימ"ש זה, נאות המשיב להעניק לעותרת אשרה זמנית מסוג ב/1. גם לאחר שהחליט המשיב, לאחר הגשת העתירה, לערוך לעותרים שימוע נוסף, על מנת לבחון מחדש את החלטתו בעניינם, טרם ניתנה החלטה בעניינם של העותרים, למרות שחלפו כמעט 9 חודשים ממועד השימוע שנערך לעותרים. ב"כ המשיב אף לא הצליחה לקבל את עמדת המשיב למבוקש בעתירה.